אישיות, תיאוריה ומחקר יחידה 2 - סיכומים, קורס 10269 האוניברסיטה הפתוחה

אישיות, תיאוריה ומחקר סמסטר ב2010

להורדת החומר באישיות, תיאוריה ומחקר 

יחידה 2: תיאוריות דינמיות

 

התיאוריה הפסיכואנליטית – לפי פרויד

במאה ה- 19 רווחו שתי תפיסות מנוגדות על נפש האדם:

התפיסה המכניסטית – האדם אינו אלא מכונה מורכבת והנפש והמחשבה הן תנועות של החומר, (פסיכולוגיה ניסויית).

התפיסה הוויטליסטית – תנועות החומר אינן מסבירות את כח הנשמה המניעה את האדם (ולכן הגישה הניסויית אינה מתאימה לחקר האדם).

פרויד קיבל את התפיסה המכניסטית על פיה ישנה חוקיות בחיי הנפש כמו בחוקיות הביולוגית, והאמין בקשר שבין חיי הנפש והגוף. פרויד טען בהמשך כי יצרים וכוחות חייתיים הם המניעים את האדם ולא נפש נעלה. מהפכתו שלפרויד היתה בתפיסה כי המחלה אינה אורגנית אלא פסיכולוגית ביסודה. המקור טמון בלא מודע והעלאתו למודע משחררת את החולה מהסימפטומים הגופניים.

פסיכואנליזה - תיאוריה של נפש האדם. הנפש בנויה ממבנים ספציפיים והם זהים בכל בני האדם (בריאים וחולים) תפקודיהם הנפשיים נעים על פני רצף אחד. האמונה היא כי לכל אדם מנגנון נפשי המובחן מהמנגנון הפיסיולוגי שלו, אך נובע ממנו, ויש קשרי גומלין בין השניים.

1.      דטרמיניזם פסיכי - כל חוויה/רגש/התנהגות הם בעלי סיבה/משמעות. כלומר, אין התנהגות מקרית או סתמית.

2.      הומוסטזיס - נפש האדם חותרת ליציבות ולאיזון פנימי בין לחצים חיצוניים ופנימיים ומשיגה זאת ע"י הסתגלות ופתירת הקונפליקט.

1. המודל הטופוגרפי (המפה של שכבות המודעות)

·         מודע - רעיונות חוויות ורגשות הנגישים לתודעה והאדם ער לקיומם.

·         סמוך למודע - הצנזור/שומר הסף. רעיונות חוויות ורגשות שאינם מצויים בהכרה אך אפשר להעלותם למודע ע"פ דרישה / אסוציאציה. מאפשר תקשורת בין רעיונות (מודעים ולא מודעים) שיבוץ זכרונות ברצף כרונולוגי וקיבועם בזמן/מיקום.                                                        

בחינת המציאות - בדיקת המחשבות לנוכח המציאות הנתפסת.

·         הלא מודע - (עיקר) כל מה שאינו נגיש או כל תוכן מאיים מדי לתודעה (נסיונות לחקור את הלא מודע ע"י ניתוח חלומות, פליטות פה, נוירוזות, פסיכוזות, יצירות אומנות, טקסים ואנליזה עצמית). אינו פועל ע"פ ההיגיון ואינו מתחשב בזמן/בחלל. אין תקשורת בין רעיונות ולכן יכול להווצר מצב של רגשי אהבה-שנאה לאדם מסוים. הרעיונות הנמצאים בלא מודע שואפים לעלות למודע אך הצנזור/ה"סמוך למודע" אינו מאפשר זאת אלא רק לאחר שעברו הצפנה והסוואה לסמלים קשי פירוש. מכאן כי יש היבטים לא מודעים בחיינו וכי כוחות אלו קובעים את רוב התנהגויותינו.

2. המודל הסטרוקטורלי

במודל הטופוגרפי ישנה סתירה פנימית, אם התכנים בסמוך למודע יכולים לעלות למודע בקלות, אזי, גם תהליך הצפנת התכנים של הלא מודע (פעילות הצנזור) היו אמורים להכנס למודע.      

·         הסתמי (id) – החלק הפרימיטיבי ביותר באישיות, הפועל ע"פ עקרון העונג, (שואף למניעת כל אי נוחות/כאב ולהשגת הנאה מידית), בעזרת תהליכים ראשוניים (תהליכים ראשוניים-תהליכי חשיבה פרימיטיביים חסרי לוגיות, כמו חלום) ופעילות רפלקסיבית. הסתמי שואב את האנרגיה שלו מהתהליכים הגופניים ומשמש מאגר אנרגיה נפשי יחידי. הסתמי מייצג את העולם הפנימי, ואין לו ידע על המציאות החיצונית האובייקטיבית. 

·         האני (ego) – מתפתח מהסתמי ומטרתו היא שימור החיים, בתיווך בין הצרכים הפנימיים לדרישות המציאות, זאת בעזרת תהליכים משניים (תהליכי חשיבה מציאותיים ולוגיים ברמה ההכרתית). פועל ע"פ עקרון המציאות (דחיית סיפוקים ודרישות של הסתמי עד בהתאם למקובל בחברה, משהה זמנית את עקרון העונג של הסתמי). האני נלחם בשלוש חזיתות:  1. הגנה על האורגניזם מפני דרישות מוגזמות של הסתמי ולשם כך האני נעזר במנגנוני הגנה להדחקת הדחפים האסורים מהמודע. 2. סיפוק דרישות האני במסגרת המציאות החיצונית. לשם כך האני נעזר בתפיסה, בחשיבה ובמע' הפעולה. 3. תיווך בין הסתמי לאני העליון.

·         האני העליון (super-ego) – מנגנון המייצג את הערכים המוסריים, המצפון והאידאלים החברתיים. מבנה אישיות תובעני, שואף לשלמות ונוקשה, אינו שכלתני וברובו אינו מודע. מתפתח בתום הקונפליקט האדיפלי כאשר הוא מזדהה עם ההורה בן מינו ומפנים את דרישות החברה. כך מתפתח המצפון המגדיר, כמו ההורה בעבר, את ההתנהגות המוסרית והאידאלית שיש לחתור אליה. תפקידיו העיקריים הם: לבלום את דחפי הסתמי שאינם מקובלים בחברה, ולהשפיע על האני לשנות את מטרותיו המציאותיות למטרות אידאליות מוסריות.

	סתמי	אני	אני עליון
מודע	-----	חשיבה הכרתית, רעיונות על מטרות בעתיד, דרכי החלטה וכו'	תחושות מחויבות לעשות מעשים טובים ורגשי כבוד לסמכות.
לא מודע	דחפים ורצונות – כולו מצוי בלא מודע.	מנגנוני הגנה. הסוואת/הדחקת דחפי הסתמי.	רגשי כעס ותוקפנות כלפי העצמי בגין כל הרהור על עברה מוסרית. רגשי אשמה ושנאה עצמית.

3. המודל הדינמי

אנרגיה פסיכית - יכולה לעבור בין מבני האישיות ומשרתת את הפיסי והנפשי כאחד. מקום המפגש בין האנרגיה הפיסית לאנרגיה הפסיכית הוא הסתמי והאינסטינקטים שלו.

אינסטינקטים - ייצוג פסיכולוגי של מצב עוררות פנימית, משאלה/צורך המניע להתנהגות. האינסטינקט מורכב ממקור (מצב גופני של עוררות/צורך), מטרה (סיפוק הצורך), אוביקט (כולל את כל ההתנהגויות מהתעוררות הצורך עד לסיפוקו) ודחף (הכח המניע את האדם והוא מתעצם בהתאם לעוצמת הצורך).

אינסטינקטים של החיים - אינסטינקטים אלה דוחפים אותנו ליצירה ולבנייה ושומרים על הישרדותנו. פרויד כלל בתוך אינסטינקט החיים גם את יצר המין, משום שלדעתו יצר זה אינו גופני בלבד אלא יצר הדוחף אותנו לאהוב ולהתפתח.

אינסטינקטים של המוות - אינסטינקטים אלה דוחפים אותנו להרס עצמי או לפגיעה בזולת וברכוש. פרויד כלל בתוך אינסטינקט המוות גם את התוקפנות על סוגיה השונים.

ליבידו - יצר החיים, האנרגיה שמפעילה את האינסטינקטים של החיים.

עקרון הנירוונה - חתירה מתמדת למצב נטול כל מתח/גירוי של מע' העצבים, מצב חופשי לחלוטין מדחף/צורך כלשהו, וכן חופשי מכל תלות.          

קתקסיס (שיקוע) - השקעת אנרגיה נפשית באובייקט.

אנטי-קתקסיס – לקיחת האנרגיה הנפשית חזרה.

הדינמיות של האישיות נובעת מתנועתה של האנרגיה הפסיכית בין מערכות הסתמי, האני והאני העליון. כמות האנרגיה היא מוגבלת ולכן נוצרים קונפליקטים בין הכוחות הנפשיים.

הזדהות

הזדהות כמקור אנרגיה לאני ולאני העליון, בילדות כל האנרגיה מצויה בסתמי. לאני אין מקור כח משלו ולכן הוא צריך לשאול אנרגיה מהסתמי, אחת הדרכים היא ההזדהות - הפנמה של אישיות חיצונית (בד"כ דמות משמעותית לילד) וייצוגה בתחומים שונים של האני. הסתמי משקיע אנרגיה ליבידינלית בייצוגים של הדמויות המשמעותיות ומכאן האני משתמש באנרגיה הזו כשהם הופכים להיות חלק ממנו. ההזדהות חיונית להסתגלות נכונה, התמודדות ותפקוד בחיי היום-יום. גם האני העליון צובר אנרגיה ע"י הזדהות – הזדהות והפנמת ערכיי הוריו, שהם האובייקטים המקוריים שבהם ריכז את האנרגיה שלו. כמות האנרגיה הנתונה בכל אחת ממערכות הנפש הללו משתנה ודינמית ומכאן המאבקים/הקונפליקטים היוצרים את הדינמיות של האישיות. חשוב לזכור כי האני צריך לנווט את דרכו בין דרישות שניהם כך שתישאר לו די אנרגיה להתמודד עם המציאות.

 

חרדה

האני מופקד על החרדה, על גילוי הסכנות והאזהרה מפניהן ועל ההגנה על האדם.                                                                                                      

·         חרדה מציאותית – פחד כשהאיום החיצוני על האדם ברור וממוקד (פחד מגבהים). חרדה כשהאיום החיצוני אינו ברור ומקורו אינו מוגדר / לא ממשי (חרדת נטישה).       

·         חרדה נוירוטית – נובעת מחשש שהאני יאבד שליטה על הסתמי. החרדה הנוירוטית נובעת בעיקר מהפחד של הענישה ולא מהאינסטינקטים עצמם (אקסהיביציוניזם – צורך בחשיפת איבר מין בציבור).

·         חרדה מוסרית – מתבטאת מרגשי האשם שמקורם באני העליון.                              

מנגנוני הגנה

האני משתמש בהם בכדי להמנע מחרדה, פועלים ברמה הלא מודעת, מסלפים את המציאות וצורכים אנרגיה פסיכית.

1.      הדחקה - סילוק דחפים/מחשבות מהמודע ללא מודע בשל איומם על האני, ובאופן חד פעמי. מנגנון חזק ויעיל המאפשר לשלוט בדחפים חזקים שמנגנוני הגנה אחרים אינם מצליחים לשלוט בהם. השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית, הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק, שכן דחפים אלו ממשיכים לפעול בלא מודע. ההדחקה גם מסוכנת בשל הניתוק חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר מהאני, העלול לפגוע בשלמותה של האישיות ולהוות בסיס להיווצרותם של מחלות נפש. ביטויים חיצוניים של הדחקה: השכחה של מאורעות, בני אדם, מקומות וכדומה. תחושות שהאני העליון מגנה אותן.

2.      תגובת היפוך - האני מסתיר את הדחפים והמשאלות האמיתיים ע"י התנהגות הפוכה למשאלות הדחפים. הדחקת הדחף הלא מקובל הוא ביטוי ההתנהגות המקובלת. דבקות נוקשה ומוגזמת בהתנהגות שהחברה מקדמת מעידה לרוב על פעולתו של מנגנון הגנה זה.

3.      בידוד - הפרדה שעושה האני בין החלק הרגשי לחלק התוכני של מחשבה, זיכרון או דחף. ללא הפרדה תתעורר חרדה. הבידוד של התוכן מהרגש מאפשר לאני להפחית מעוצמת החרדה. ביטוי חיצוני של בידוד: אדישות וקרירות בהתייחסות למצבים רגשיים המאיימים על האדם.

4.      השלכה - סילוק רעיונות/רגשות המאיימים על האני, וייחוסם לאחרים. כל רעיון/רגש שאינם מתאימים לדימוי של האני על עצמו מועבר אל אובייקט חיצוני. צורה קיצונית של השלכה היא פרנויה (האדם מדמיין שכל העולם פועל נגדו כולל יצורים מהחלל, אמצעי התקשורת וכדומה).

5.      הפנמה/הזדהות - פעולה הפוכה ממנגנון ההשלכה. האני מפנים עמדות, רגשות וכדומה מהסביבה החיצונית ומייחס אותם לעצמו. מדובר בהפנמה ובהזדהות עם ערכים שליליים/מעוותים/מוגזמים המהווים פיצוי/כיסוי לאני האמיתי.

6.       הכחשה - מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. האמרה הנפוצה "לי זה לא יקרה". הילד הדחוי הטוען שלמעשה הוא נהנה יותר לשחק לבד.

7.       רציונליזציה - האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו, הנובעת מדחפים יצריים שאינם מקובלים על האני. האדם משקיע אנרגיה במציאת הסברים שלעיתים אכן נשמעים הגיוניים אך לעיתים הם מאולצים.

8.       אינטלקטואליזציה - (סוג גבוה יותר של בידוד) בו האדם משתמש במושגים אינטלקטואלים על מנת להפחית את החרדה תוך התעלמות מהצדדים הרגשיים/אישיים הכרוכים בעניין.

9.      התקה - העברת רגשות/דחפים מעוררי חרדה המכוונים כלפי אוביקט מסוים אל אוביקט אחר מאיים פחות .ילד שחש תוקפנות כלפי אחיו הקטן מתיק אותה ומכה במרץ בובה /אוביקט אחר.

10.  נסיגה - חזרה של האני הבוגר לשלב התפתחותי מוקדם יותר כפתרון לחוסר היכולת להתמודד עם מצב קשה/ מאיים. נסיגה קלה: דיבור בטון ילדותי, או קיצוני: כסכיזופרני קטטוני הסובל מעיבוד השליטה על מערכת השרירים הנמצא במצב של חוסר תגובה וחוסר אונים.

11.  ביטול - בא לידי ביטוי בפעולה המבטלת/שוללת פעולה או מחשבה באופן סימבולי ובלתי מודע.

12.  עידון (סובלימציה) - מנגנון הגנה חיובי,המעיד על התמודדות בריאה. תיעול הדחפים למטרות מועילות ומקובלות חברתית. אינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה למניעת ביטוי הדחף.

 

4. מודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלית    

אישיות המבוגר מעוצבת בילדות ,הדחפים המיניים הם הקובעים את התפתחותו של הילד מלידתו, הוא מוצא סיפוק ע"י מגע בגופו. הכוח הביולוגי המניע חיפוש זה הוא דחף המין או הליבידו.

בכל שלב התפתחותי מתרכז הליבידו באזור גופני מסויים (אזור ארוטוגני) שאליו מתועלים הדחפים המיניים / אירוטיים. המעבר בין השלבים מתרחשת בעקבות פעילות גומלין בין המבנה הגנטי ותהליך ההתפתחות הביולוגית מצד אחד, והסביבה החיצונית מצד שני.

לא כל האנרגיה הפסיכית עוברת משלב לשלב. כמות מסויימת של אנרגיה נשארת בשלב מוקדם, שמשמעה דחפים לא מסופקים האופיניים לשלב המדובר, ואנו חוזרים אליהם בשעת משבר – תסוגה / רגרסיה.

קיבעון- השארות של אנרגיה מרובה בשלב התפתחותי כלשהו ואי העברתה לשלב הבא.

                  קיבעון שלילי - כשדחפים בשלב מסויים לא מולאו והאדם סובל מחסך.

קיבעון חיובי- כשדחפים בשלב מסויים זכו לסיפוק יתר חלק מהאנרגיה יושאר בשלב זה משום שהסיפוק בו היה כה רב עד כי אין רצון/צורך לעבור  לאופן סיפוק מתקדם יותר.

מהיוולדו ועד בגרותו המינית עובר הילד שלבי התפתחות קבועים כשבכל שלב הליבידו מתרכז באזור גופני אחר.

	גיל	אזור ארוטוגני	מקור לקונפליקט	סוגיות התפתחותיות מרכזיות	איפיוני אישיות
אוראלי	0-1	שפתיים, פה, לשון	הזנה	קבלה פסיבית של הכל דרך הפה – תחילתה של התוקפנות כשמתפתחות השיניים ומתאפשרת נשיכה/לעיסה.	בבגרות היניקה עשויה להתבטא בלקיחה, קבלה ללא תמורה ותלות בזולת. נשיכה תתבטא בנטייה לתוקפנות מילולית, עוקצנות ווכחנות.
אנאלי	2-3	פי הטבעת	חינוך לניקיון	חיפוש פעיל להפחתת מתח ,שליטה עצמית, כניעה. דרישות מוגזמות מהילד עלולות להניב עצירה של קקי ו/או התפרצות (עשית הצרכים מיד ואף בזמן ובמקום בלתי הולמים).	בבגרות עצירה עשויה להתבטא בעקשנות, קמצנות או יצירתיות. התפרצות תתבטא בנטייה לאימפולסיביות, נטיה להרס, חוסר רסן התקפות זעם, חוסר סדר וכו'.
פאלי	3-5	אברי המין	תסביך אדיפוס /אלקטרה כיבוש ותחרות	"השתלטות" על האם , הזדהות עם ההורה מאותו מין לפתירת הקונפליקט, אמביוולנטיות ביחסי אהבה. חרדת סירוס-הבן חושב שמחשבותיו ידועות ואביו יענישו על רצונו לסלקו. קינאת פין – הבת מקנאה שלבנים יש פין  ושהיא פגומה. מאשימה את אמה אך פוחדת מעונש.	בבגרות - הישגיות, שאיפה לחקור את הלא נודע, תחרותיות.                         קיבעון בשלב זה ואי פתרון של התסביך האדיפלי עשויים להביא חיפוש בן זוג שימלא את מקום ההורה.
חביון	6-10	---	---	הדחקת דחפים מיניים,הפניית האנרגיה ללמידה חברתית.	----
גניטלי	10-	אברי המין	קשיי החיים	אינטימיות מינית וסיפוק עם בן זוג במקום סיפוק עצמי והתרבות.	----

                                                                                                                                                           

פסיכופתולוגיה

פתולוגיה נוצרת כשהאני לא מסוגל להתמודד כראוי עם קונפליקטים ועם החרדה שהם מעוררים. סוג הפתולוגיה שתיווצר תלוי ביחסי הכוחות שבין הסתמי, האני והאני-העליון.    

נוירוטי - אני הנאבק בסתמי. האני מדחיק את הפנטזיות ללא-מודע ומאפשר ביטוין רק לאחר שעברו עיוות.

פסיכוטי - אני הנכנע לסתמי. האני נוטש את תפקידו כמתווך בין הסתמי למציאות ומפנה את כל האנרגיה לשירות הסתמי. התנהגות האדם הפסיכוטי יהיו ע"פ התהליכים הראשוניים בלבד, נראה כחסר הגיון ומטורף.

פרוורטי - אין קונפליקט בין האני לסתמי מכיוון שהאדם נשאר ילדותי. הפנטזיות באות לידי ביטוי ללא כל עכבות מהאני. סיפוק מיני ע"י צפייה בחלקי גוף וחשיפת אברי גופו לזולת. קיבעון בשלב הגניטלי בו האדם מוצא סיפוק מיני בגופו במקום לחפש סיפוק במגע עם בן זוג.

הסימפטום הנוירוטי (הנוירוזה) נוצר במקרים שבהם האני אינו מצליח להתמודד עם תביעותיו של אני עליון נוקשה ומעניש. ולכן האני יעוות דחפים/רגשות/מחשבות שהאני העליון מסרב לקבל. העיוות מתבטא בהתנהגותו של הנוירוטי הכפייתי.

לדוגמא: נטילת ידיים כפייתית. זהו ביטוי מעוות של דחפים מיניים. הסימפטום הכפייתי, נטילת הידיים, משרת שתי מטרות:

1.      ע"י מנגנון הביטול נטילת הידיים מטהרת ממחשבות מלוכלכות.

2.      ע"י מנגנון התקה, הידיים הופכות להיות אובייקט מיני ונטילתן התכופה היא פעילות מינית מוסווית.

כלומר, האדם גם מבטל את המשאלה המינית האסורה וגם מספק אותה בו זמנית.

במצבי לחץ האדם יסוג לצורות סיפוק האופייניות לשלב שבו התרחש הקיבעון. רחיצת ידיים כפייתית מבטאת נסיגה לשלב האנלי שבו סיפוק הדחף קשור בתכנים של לכלוך.

מטרת הטיפול ושיטותיו:

פרויד סבר כי בכדי להבין את האדם עלינו למצוא כלים שיעברו את מחסום הלא מודע ויאפשרו לנו גישה אל העולם המסתתר בו. הגישה ללא מודע הכרחית גם לצורך הטיפול בפתולוגיות בכלל, ובנוירוזות בפרט. הטיפול נועד להעלות את הקונפליקט לרמת המודע ולאפשר מציאת פתרון טוב יותר מהדחקה המביא בחשבון כי הפתרון הקודם שלווה בחרדה לא היה מוצלח וכי האני התחזק בעזרת הטיפול ויכול כעת להציע פתרונות אלטרנטיביים.

1.      אסוציאציות חופשיות

לומר בקול רם כל שעולה בדעת, ללא כל נסיון לבקר את מחשבותיו, גם אם הם נשמעים מגוחכים/חסרי היגיון/בסתירה למוסכמות החברה. ההנחה היא שתהליך זה יחשוף מחשבות/רגשות מודחקים שחשיפתם תסייע בפתרון בעייתו הנפשית.

2.      ניתוח חלומות

תולדה של שיטת האסוציאציות החופשיות. פרויד הבין כי החלומות והאסוציאציות הקשורות להן הם מקור מידע חשוב על הדינמיקה של האישיות. פרויד גרס כי לחלום שני תפקידים עיקריים:

·         תפקיד ביולוגי – שומר על מהלך השינה מגירויים פנימיים וחיצוניים.

·         תפקיד נפשי – החלום מאפשר הגשמת משאלה לא מודעת.

החלום אינו מקרי/טריוויאלי וכדי להבין את משמעותו יש לחדור מבעד לתוכן הגלוי (החלום שאנו מדווחים עליו) ולהגיע לתוכן הסמוי (התוכן המסתתר מאחורי הביטוי המעוות הסמלי של הדחפים הלא מודעים שמעוררים חרדה או אי נעימות). תהליך זה נקרא עבודת החלום. החלום הוא ביטוי של הלא-מודע ומקורו בתהליכים ראשוניים, הם מתוארים בסמלים, אין הפרדה בין סיבה למסובב ויש עיבוי של מושגים ותכנים. בתוכן הסמוי משמעויות מתהפכות והחשיבות שניתנה בתוכן הגלוי עשויה להשתנות גם כן.

3.      העברה - המטופל חווה מחדש רגשות שמקורם בחוויות ילדות שהודחקו בשל הקונפליקט שעוררו ומעבירם אל המטפל, כאילו הוא מושא רגשות אלה.

4.      ניתוח מקרה - שיטת המחקר העיקרית של התיאוריה הפסיכואנליטית כמקור להשערות שעליהן נבנו התיאוריות וכתמיכה מחקרית לתיאוריה עצמה.

5.      הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום.

פרויד סבר כי תופעות שכיחות כמו פליטות פה, שיכחת שמות, אי יכולת להיזכר בדבר מה, "איבוד" חפצים וכיוב' הנם מקור חשוב להבנת הדינמיקה של האישיות ומאששות את השערותיו התיאורטיות. פרויד שיער כי כשלים אלו הם בעצם דחפים מודחקים הממשיכים לפעול ושואפים לפורקן אך באים לידי ביטוי רק בעקיפין מכיוון שהם עומדים בסתירה למציאות ולמוסכמות החברתיות. הם מצויים בלא מודע ונובעים מאי הצלחתם של מנגנוני הגנה לעצור לגמרי את התפרצות הדחפים הלא מקובל.

·         פליטת פה - ביטוי למחשבה/משאלה לא מודעת, שהאדם לא הצליח  להדחיקה לגמרי.

·         שכחת שמות/מקומות - נובעת בדר"כ במישרין מפעולתו של מנגנון ההדחקה, המבקש למנוע היווצרות רגשי אשם/חרדה.

·         היסח ההנחה - כשאדם אינו יכול למצוא חפץ שהניח בעצמו במקום מסוים. בשל סיבות שהאדם אינו רוצה להודות בקיומן.

התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד: הערכה, ביקורת ומחקר אמפירי

פרויד האמין שבני אדם הם נטולי חופש פעולה ורצון, התנהגותם מוכתבת ע"י דחפים לא רציונליים, ולסביבה כמעט אין השפעה על אופי התפתחותם. כדי להבין בני אדם יש לחקור אותם בשלמותם. אישיותם נקבעת בלידה ובילדות, ויכולתם להשתנות מזערית. מטרת התנהגות האדם היא להפחית דחף. התנהגות זו מוכתבת מפנימיותו של האדם ולא כתגובה לגירויים חיצוניים. הטבע האנושי לדעת פרויד, ידוע וניתן לחקירה. נגד התיאוריה של פרויד הופנתה ביקורת בגלל מרכזיותם של אינסטינקט המין וגורמים תורשתיים והתעלמותה מגורמים סביבתיים. גם תפיסתו הפסימית של פרויד לגבי טבע האדם והנחתו שהאדם מונע רק ע"י רצון להפחית דחף שנויים במחלוקת.

סייגים הופנו כלפי התיאוריה בעיקר בהקשרה האמפירי, מונחיה לא מוגדרים באופן אופרציונלי, קשה לבחון השערות הנגזרות ממנה בצורה אמפירית, היא אינה ניתנת להפרכה, ושיטות החקירה שלה, המבוססות בעיקר על דיווחי נבדקים, אינן מהמנות ותקפות. יש הגורסים כי שיטת הטיפול הפסיכואנליטית אינה יעילה יותר משיטות אחרות שהן קצרות, וחסכניות יותר.

                                                                                                                   

הפסיכולוגיה האנליטית של יונג (ממשיכו של פרויד)

ככל שהמשיך לעסוק בלא-מודע, יונג התקשה לקבל את הקביעה של פרויד כי כל נוירוזה נובעת ממניעים מיניים. המושג הפרוידיאני "ליבידו" לא התקבל על דעתו כהסבר לאישיות. הוא הגיע למסקנה כי חיי הנפש יונקים את תכניהם לא רק מהלא מודע האישי שהוא עולמו הייחודי של האדם אלא גם מהלא-מודע הקולקטיבי המורכב מתכנים משותפים לאנושות לאורך ההיסטוריה המעצבים את חיינו הנפשיים.

מבנה האישיות

הלא מודע הקולקטיבי - "בני האדם פועלים בהשפעת ההיסטוריה של המין האנושי". מבנה הכולל את כל החוויות שהצטברו במשך דורות של קיום הגזע האנושי, לרבות ההיסטוריה של המין האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. על הלא מודע הקולקטיבי בנויים האני והלא מודע האישי. הלא-מודע הקולקטיבי מורכב מארכיטיפים רבים (דימויים של אובייקטים או ערכים שהאנושות חוותה), כמו: לידה, גיבור, ילד, אמא, אלוהים וכדומה.

הלא מודע האישי - "בני האדם פועלים בהשפעת חוויות העבר ומימוש מטרות העתיד". התוכן המנטלי שאינו מעניינו של המודע, או נשכח מהמודע אך אפשר להעלותו למודע, נשמר בלא-מודע האישי. יונג סבר, בניגוד לפרויד, כי הלא מודע האישי אינו רק מאגר  של חוויות העבר, אלא הוא מבנה מורכב, שעניינו בעבר ובעתיד כאחד. הוא האמין שבני אדם ניחנו גם ב"ראייה קדימה" לעתיד, וכי הם פועלים בהשפעת חוויות העבר וגם לשם מימוש מטרות עתידיות.

 

ארכיטיפים מרכזיים:

צל - החצי האפל באישיותנו, מכיל רגשות ויצרים פרימיטיביים. סמליו המיתולוגיים כוללים שדים, מפלצות ורשע.

פרסונה - המסכה שהפרט מאמץ כלפי החברה, תוצר פשרה בין אישיותו של היחיד לדרישות החברה בעבר ובהווה.

אנימה - החלק הנשי המצוי באישיות הגבר, האנימה של כל גבר קובעת את יחסו לנשים בחייו ולצדדים ה"נשיים" שלו.

אנימוס - החלק הגברי המצוי באישיות האישה, האנימוס של כל אישה קובע את יחסה לגברים במהלך חייה ולצדדים ה"גבריים" שלה עצמה.

 

הדינמיות של האישיות 

יונג ראה את האישיות כמע' אנרגיה התלויה בעולם החיצון לשם סיפוק צרכיה. הנחת היסוד שלו, בדומה לפרויד, היתה כי האישיות פועלת ע"י אנרגיה פסיכית המשמשת לסיפוק הצרכים הביולוגיים/המולדים, ולסיפוק הצורך בפעילויות תרבותיות ורוחניות. לעומת זאת, יונג לא הסכים עם מושג הליבידו ולא ראה בו אנרגיה מינית, אלא אנרגית חיים כללית, שהיא מקור כל התהליכים הנפשיים ובהם חשיבה ורגש. 

 

טיפוסי אישיות

סוגי   תפקודים   פסיכולוגיים		העמדה המוחצנת עניין האדם מופנה לסביבה. גורמים חיצוניים מכוונים את התנהגותו. אימוץ הקוד המוסרי של החברה.	העמדה המופנמת עניין האדם מופנה לעצמו. גורמים סובייקטיביים מנחים את פעולתו.
	חשיבה המשגה ופירוש הנתפס ע"י החושים	המוחצן החושב תכונות אופייניות: אובייקטיביות, נוקשות, קרירות. פותר בעיות ע"י האינטלקט ומתחשב באוביקטים חיצוניים. נאבק למען אמיתות אוניברסליות ואובייקטיביות.	המופנם החושב תכונות אופייניות: תאורטיות, אינטלקטואליות וחוסר מעשיות. אינטלקטואל העסוק במופשט ובבניית תיאוריות. מתעלם מהיבטים מעשיים של חיי היום-יום ונוטה לדרוש פרטיות רבה.
	רגש מידע על ערכם הסוביקטיבי של דברים	המוחצן הרגשי תכונות אופייניות: בולטות בסביבה וחברותיות. מחפש הרמוניה עם העולם החיצוני, חשיבתו נדחקת מאחורי מעטה של תגובות רגשיות דרמטיות.	המופנם הרגשי תכונות אופייניות: שתקנות, ילדותיות ואדישות. לא מגלה עניין בתחושותיהם/רגשותיהם של אחרים. מתנשא מעט. ממעט לגלות  את רגשותיו.
	תחושה הדרך בה האדם קולט את העולם בחושיו	המוחצן התחושתי תכונות אופייניות: מציאותיות, חושניות ועליזות. מחפש חוויות תחושתיות חדשות, מדחיק כל נטיה לדאגה עצמית ומעדיף קשב רגעי לגירוי חיצוני. נוטה להסתגל היטב למציאות.	המופנם התחושתי תכונות אופייניות: פסיביות רוגע ואמנותיות. התרשמותו הסובייקטיבית מאירועים מכתיבה את התנהגותו (קיצונית בדר"כ). עלול להתרחק מקשר עם הזולת.
	אינטואיציה	המוחצן האינטואיטיבי תכונות אופייניות: מעוף, גמישות ויצירתיות. נוטה להחליט החלטות ללא מחשבה מודעת, אך פתרונותיו טובים בדר"כ. תבונתו נשענת על הלא מודע הקולקטיבי.	המופנם האינטואיטיבי תכונות אופייניות: מיסטיות, חולמניות ומקוריות. נטייה לחוסר עניין  במציאות הממשית אלא רק בסיפוק רצונותיו. כמו האמן המוזר או הגאון המשוגע.

התפתחות האישיות: השאיפה לייחודיות וארכיטיפ העצמי - יונג האמין שאישיותו של האדם מתפתחת בשלבים לאורך כל חייו (בניגוד לפרויד שטען כי מבנה האישיות ועיצובו נשלם בגיל 5), יונג לא פירט את שלבי ההתפתחות. ע"פ יונג, שאיפתו של האדם היא להגיע לאיזון כל הניגודים שבו – לאינדיווידואציה. הגעה לשלמות זו תתאפשר ע"י טיפוח הניגודים באישיותנו. כלומר, להגיע לארגון פסיכולוגי מאוזן של כל הניגודים והסתירות בנפשו. אחידותו וייחודיותו של האדם מתבטאת בעצמי שלו. העצמי הוא ארכיטיפ המקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.

מחקר אמפירי

התיאוריה של יונג עוסקת ברובה במושגים מורכבים/מיסטיים וקשים להגדרה אופרציונלית ולמחקר. מחקרים שנערכו במסגרתה נגעו בעיקר בטיפוסי אישיות ובממד המוחצנות-מופנמות.

הערכה וביקורת

יונג שינה את התאוריה הפסיכואנליטית והוסיף לה חידושים חשובים. הראשון שדיבר על הצורך בהגשמה עצמית ככח המניע את האדם. בניגוד לפרויד שגרס כי 5 השנים הראשונות לחיי האדם הן המפתח להבנת עולמו כבוגר, יונג טען כי לכל אדם חבלים המושכים אותו אל עתיד ייחודי. התפתחותו של האדם נמשכת כל ימי חייו. תכלית החיים היא להגיע לייחודיות ולפיתוח עצמי הממזג בקרבו את כל מרכיבי האישיות. ע"פ יונג האדם נמצא בתנועה לקראת משהו שלם יותר ואינו עסוק רק בהגנה עצמית מפני יצרים ודחפים אפלים החזקים ממנו, כפי שגרס פרויד.

רעיון הלא-מודע הקולקטיבי הנו חדשני. עם השנים יונג הדגיש את ההיבט הרוחני שבקיום האנושי, והתיאוריה שלו נהייתה מעורפלת.

הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר. (ממשיכו של פרויד)

המחלוקת בין פרויד לאדלר מתמקדת בשאלה ,מה מניע את האדם? על פי פרויד חיפוש ההנאה וסיפוק האינסטינקטים של מין ותוקפנות הם המניעים לכל ההתנהגויות האנושיות. אדלר התנגד להשקפה זו וטען,כי חייו של האדם מתמקדים בחתירה לשלמות ,להנאה ולעליונות, המעניקות לו חירות ומשחררות אותו מתחושות האין אונים והנחיתות הטבועות בו. השחרור והשלמות מושגים ע"י היחסים החברתיים, שכן האדם הוא יצור חברותי מטבעו.

• אינדיבידואל - האדם הוא  ישות מושלמת, הוליסטית,שאין להתיחס למרכיביה בנפרד.

• המניע העיקרי בחיים הוא הרצון להגיע לשלמות.
•  האדם הוא בריאה יצירתית, בעלת חופש בחירה.
• אין להסביר/להבין התנהגות אנושית במנותק מהסביבה החברתית.
• התנהגות האדם הינה על-פי תפיסתו הסוביקטיבית את המציאות.

אדלר גרס ,כי תחושת הנחיתות היא אוניברסלית וכי כל הילדים נולדים עם הידיעה כי הם חסרי אונים, חלשים ותלותיים ביחסיהם עם המבוגרים השולטים בגורלם. כלומר הילד נמצא במצב של מינוס בראשית חייו. מה שמעורר בו לפתוח במאבק לכל החיים כדי להתגבר על תחושת הנחיתות.

אדלר מתאר את המאבק לעליונות כתהליך דו שלבי:

1. הילדים חשים נחיתות לעומת המבוגרים שמסביבם (פסיביות,חולשה,חוסר בטחון)
2. כתוצאה נוצר המאבק לעליונות (המאבק לעצמאות ופיצוי על תחושת הנחיתות)

אדלר הבין כי גילויי עליונות אינם אלה מסיכה להסוואת הנחיתות אשר בנוסף מרמזים על תפיסת האדם את עצמו כנחות. בני אדם מציבים לעצמם מטרות בדיוניות, שהגשמתם מצביעה על שליטתם בחייהם. כלומר ,המאבק לעליונות היא בעצם חתירה להגשמה עצמית. הגורם המבדיל בין מאבק נורמלי לעליונות לבין מאבק נוירוטי הוא העניין החברתי. בניגוד לפרויד, שהדגיש  את דחפי המין, התוקפנות, הלא מודע והדטרמיניזם, הדגיש אדלר את המודעות, החתירה לשלמות ולעליונות, את הגורם החברתי ואת חופש הבחירה.

 

עניין חברתי וסגנון חיים

המעורבות החברתית והענין החברתי הם אפיונים מולדים של האדם הבריא. לעומת זאת, מאבקה של האישיות הנוירוטית לעליונות מפצה, מתאפיין בניסיון להשיג כח על האחרים. עניינו של הנוירוטי אינו מתמקד בזולת אלא רק בעצמו, ברכישת בטחון ועצמאות, בעליונות אישית.

הענין החברתי הוא אמצעי להשגת שלמות ועליונות. הדרך להשיג שלמות זו מתבטאת בסגנון החיים של האדם. ישנן דרכים רבות להגשמת עליונות/שלמות, הבדלים אלה בארגון אורח החיים משקפים הבדלים במה שאדלר מכנה סגנון חיים (תוצר של האישיות היוצרת, הנוטה להתגבר על התחושה הפרטית של נחיתות). המטרה שאדם מציב לעצמו היא מטרתו שלו. אדלר סבר כי אפשר לאבחן את סגנון חייו של האדם ע"פ מיקומו במשפחה.

·         הילד הבכור - כיוון שנולד ראשון הוא נהנה מהיתרונות של ילד יחיד. הוא זוכה למירב תשומת הלב עד שנולד עוד ילד. כתוצאה הוא מתנתק מתלותו באם ופונה לאב. הילד מרגיל את עצמו לבידוד ועצמאות, הוא לומד לשרוד לבד, ללא תלות בתשומת הלב ובחיבה של אחרים. ילדים בכורים נוטים לגלות עניין מיוחד בעבר, מעריצים את העבר ופסימיים לגבי העתיד.

·         הילד השני -  נוטה להתחרות באחיו הבכור ולנסות להשתוות אליו. שופע מרץ בילתי נדלה אולם כשהבכור מנצח אותו הוא חש שאינו מוכשר. כללית, הילד השני הוא מתחרה בעל דחף הישג גבוה.

·         הילד הצעיר - כל ילד הנוסף למשפחה מפחית ממעמדו של קודמו, אולם לבן זקונים יש עמדה מיוחדת ואף שיש לו מתחרים רבים הוא לעולם המוגן מכל הילדים. אך כיוון שאחיו מיומנים ממנו, הוא נדחף לעיתים לייאוש.

·         ילד יחיד - בד"כ ההורים מגוננים עליו ומקדישים לו את מירב תשומת הלב. בהתבגרותו הוא דורש שהכל יתנהל ע"פ רצונו. ילדים יחידים מפתחים לא פעם דרכי נועם בכדי למצוא חן בעיני אחרים ולהשיג את מבוקשם.

 

מחקר אמפירי

התיאוריה של אדלר לא הביאה לפריחה של מחקר אמפירי שינסה לאששה/להפריכה. חוקרים שהושפעו מאדלר: שכטר מצא, שבתנאי לחץ בנות בכורות העדיפו לשהות בחברה ואילו בנות שאינן בכורות העדיפו להמתין לבד.

מס' מחקרים הראו שבאופן כללי לילדים בכורים יש אמביציה חזקה יותר להגיע להישגים מאשר לילדים שאינם בכורים.

מחקרם של סלז ורוף הראה שילדים שאינם בכורים מקובלים יותר בחברה מאשר ילדים בכורים.

 

הערכה וביקורת

אדלר היה אמנם תלמידו של פרויד אך פיתח תיאוריה מקורית ושונה ממנו. בניגוד לפרויד אדלר דגל בפסיכותרפיה, 1-2 פעמים בשבוע, בישיבה מול המטפל ולא בשכיבה.

התיאוריה של אדלר הותקפה בעיקר עקב פשטנותה. פסיכולוגים רבים טענו שלא ניתן להסביר את המגוון העצום של המניעים האנושיים כנובע כולו מכח מניע יחיד – השאיפה לעליונות. פרויד עצמו ביקר קשות את החשיבות שייחס אדלר לכוונות המודעות של האדם.

כמו התאוריות של פרויד ויונג, גם התיאוריה של אדלר לוקה בחוסר הגדרה של מושגים מרכזיים, ומשום כך קשה מאוד להעמידה לבדיקה אמפירית. אדלר עצמו לא עסק כלל בניתוחים סטטיסטיים והסתפק בתצפיותיו הסובייקטיביות בלבד.

יחד עם זאת אדלר מתקרב יותר לדרך שבה האדם הרגיל רואה ומבין את הטבע האנושי.

הניאופרוידיאנים

 א. הפסיכולוגיה של האני –

אנה פרויד: הדגשת האישיות המסתגלת

"מרי, ילדה בת 10, סבלה ממחלת לב מלידתה וילדותה לוותה בפרידות מבני משפחתה ואשפוזים מרובים. כל זאת גרמו לרגישות רבה לשינויים חברתיים כלשהם. לנוכח החרדה מאי הוודאות שבחייה פיתחה מרי מנגנון התמודדות בכדי להעניק לעצמה תחושת שליטה מירבית בחייה. מרי שוטטה בשכונה וחיפשה בדימיונה שני חברים שהיו תמיד דמויות קבועות ושיגרתיות. כמו כן, פיתחה מרי משחק  עם בנות השכונה שהתנהל בקביעות בערב ואחה"צ בוצע ארגון דקדקני של ארגון האירועים ועריכת לו"ז". התיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית תפרש משחק זה כטקסיות כפייתית בכדי לעכב חרדת פרידה. החזרות והשגרתיות מעידים על נסיונות האני לשלוט במציאות. הדגש במודל הפרוידיאני הוא מנגנוני ההגנה שהוא הפתח לסתמי. הפסיכולוגיה של האני – משחקה של מרי הוא אמצעי  להסתגלות תקינה למציאות כפויה. פעולות האני שלה הגנו עליה מפני לחצים, משחקה אפשר לה להסתגל לחיים בריאים ואף לעצב את עמדותיה כלפי עצמה  וכלפי עולמה.

התצפיות הקליניות המראות כי בני אדם אינם פועלים רק כדי לספק את דחפי הסתמי, אלא חותרים גם להעניק משמעות לאירועים שהם חווים, בהפחתת מתח פסיבית, בתחושה של התמודדות אקטיבית עם מכשולי החיים והתגברות עליהם. התנגשות בין הסתמי, האני והאני-העליון אינה הגורם היחיד לחוסר הסתגלותו של האדם, תורמת לכך גם אי יכולתו ליצור תחושה של הרמוניה בינו לבין העולם החברתי.

תרומת הגישות של פסיכולוגית האני לתאוריה הפסיכואנליטית מתבטאת בהרחבת זווית ההסתכלות על האני ובכוחותיו להתמודדות עם מצבי חיים שונים ולהסתגלות. אנשי הפסיכולוגיה של האני מקבלים עקרונית את מונחיו של פרויד. עם זאת, הם התנגדו לדגש על הצדדים האי רציונליים, ונטו להדגיש את הצד הרציונלי והמסתגל של האישיות. פרויד ראה באני "מתווך" ולא ייחס חשיבות לחקירתו. הוא התמקד בדחפי הסתמי וצווי האני-העליון. לעומתו, אנשי הפסיכולוגיה של האני העניקו משמעות מרכזית לאני, באופן היווצרותו ותפקידיו.

ע"פ אנה פרויד, הפסיכואנליטיקנים נוטים לעסוק בעיקר בתופעות הנפשיות הקשורות לפעולתו של הסתמי. (דחפים, רגשות, פנטזיות, יצרים מודחקים בלא מודע וכו'). אנה פרויד טענה שהפסיכואנליזה אכן מעמיקה, אך בשורה התחתונה היא עוסקת באני, הפרעותיו ותיקונן. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא להחזיר את האני לתפקוד תקין ולשליטה על חיי הנפש. מסקנתה הייתה שיש להגדיר מחדש את מטרת הפסיכואנליזה כהשגת ידע מקיף על כל שלושת חלקי הנפש.

האני והסתמי: קרובים ויריבים

לפי אנה, מצב אידיאלי בנפש בין האני לסתמי, כש האני מתפקד כצופה מהצד בפעילות הסתמי בהעלאת דחפים ומסייע בסיפוקם. אך יחסיהם אינם כה הרמוניים, דחפי הסתמי העולים לסביבה הנפשית של האני נחשפים לפתע לביקורת ולדחיה מצד האני, האני העליון ודרישות המציאות, והם נאלצים להשתנות ולהסתגל לדרישות אלה. כשהסתמי מסופק ורגוע אין אפשרות לגלות את תכניו. לעומת זאת, האני-העליון נמצא ברובו במודע, אך בשל שילובו בתכני האני קשה לצפות בהם בנפרד. אופיים של הסתמי והאני העליון מתבהר רק בזמן עימות עם האני. מכאן כי נבחן תמיד את האני.

תפקידי האני ומנגנוני הגנה

ע"פ פרויד מטרת הטיפול היא להעלות את תכני הסתמי למודע. מנגנוני הגנה נחשבו מכשול שיש להסירו. ע"פ אנה פרויד מטרת הטיפול היא בחינת מנגנוני ההגנה ולגרום לכך שהאדם יהיה מודע לאופן שימושו במנגנוני ההגנה בכדי לעודד שימוש במנגנונים התורמים להסתגלות ולדכא את אלו הפוגעים בה. במקרים של עיוותי תפיסה של האדם את עצמו/ המציאות , תגובות מוגזמות/לא תואמות את הגירוי, חוסר התאמה בין דברי האדם והרגש המלווה – סביר להניח כי פועלים בו מנגנוני הגנה.

פניה נגד העצמי – מנגנון שבו האדם מפנה את פעולת הדחפים כלפי עצמו וגורם נזקים פיזיים/נפשיים. בצורתו המעודנת ניתן להבחין ב"הכשלה עצמית", "שנאה עצמית" או בצורתו הקיצונית "הטיפוס המזוכיסטי".

האדם ממקד את תשומת הלב באירועים שליליים במקום לשים לב לתכנים המאיימים על האני.

דחיית צרכים – מנגנון הגנה זה משמש בעיקר כאפיון אישיות של מתבגרים החשים מוצפים ע"י דחפי המין שלהם, ומנסים להגן על עצמם ע"י דחיית כל הרצונות/ההנאות/השאיפות. לדוגמא: דיאטה קיצונית, הימנעות משינה.

כניעה אלטרואיסטית – מנגנון השלכה, האדם מספק את צרכיו ע"י הזדהות עם סיפוק צרכי הזולת.

הזדהות עם התוקפן – מנגנון הזדהות של פרויד, חיקוי עמדות והתנהגויות של אדם שנוא.

היפוך – מנגנון תגובת היפוך כאשר כאן מדובר בשינוי של דחף מפעיל לסביל.

לסיכום:

אנה פרויד, הדגישה את מרכזיות האני כמוקד העיסוק הפסיכואנליטי. הציר שסביבו מתרחשים התהליכים השונים באישיות, והוא האחראי על המהלך התקין של חיי הנפש. לרשות האני עומדים הכשרים הפיסיים והמנטליים וכן מנגנוני הגנה. אנה הכירה בחשיבות הסביבה החברתית.

הילד/המבוגר אינם רק קורבנות של הקונפליקטים הפנימיים והלחצים הסביבתיים, אלא הם גם יצורים פעילים השולטים בכוחות המניעים אותם.

האני כישות עצמאית: היינץ הרטמן, רוברט וייט ומרגרט מאהלר

היינץ הרטמן

הדגיש את קיומם של תפקודי האני העצמאיים אך גם ראה באני כולו ישות עצמאית באישיות. הרטמן טען כי האני הוא בעל תפקודים עצמאיים שחלק מהם קיים כבר בלידה כאני בסיסי פרימיטיבי. התינוק הנולד הוא בעל כשרים כגון: תפיסה, הערכת המציאות, למידה, זכירה וכישורי חשיבה. לצרכי הסתמי תפקיד חשוב בהתפתחות האני, לדוגמא: דחף הרעב, שמקורו בסתמי, מוביל להפעלת מגוון כישורים קוגניטיביים ומוטוריים ולשיפור בתפקודו של התינוק ובהסתגלותו. ישנם תהליכים בסיסיים ועצמאיים שמבצע האני (תהליך למידה) שאינם פיצוי/עידון של הסתמי כפי שפרויד חשב.

לדוגמא: כתיבת מכתב אהבה! ע"פ פרויד זהו יצר מין שהוסווה ע"י עידון (סובלימציה) ע"פ הרטמן זהו הבעת רגש בכדי לזכות ברגש בחזרה.

הרטמן טען שכישורי שפה, זכירה, מוטוריקה וחשיבה יוצרים באני "אזור המשוחרר מקונפליקט", בו אין השפעה של דחפי הסתמי או של ציוויי האני העליון. באזור זה המגע של האני עם המציאות ישיר וברור יותר. השפעתה של המציאות הפיסית והחברתית על התפתחות האני אף רבה יותר מהשפעתם של דחפי הסתמי.

הרטמן דיבר על "המבנה הבסיסי של האני" כמבנה מולד המאפשר "הסתגלות לתנאי סביבה ממוצעים סבירים".

לסיכום: האני ע"פ הרטמן הוא חלק עצמאי באישיות, באופן היווצרותו כמו גם בתפקידו. האני מכוון את הקשר בין הנפש והסביבה החיצונית, ומשתמש בכישורים המולדים הפועלים באזור המשוחרר מקונפליקט. הדגשת האני והתמקדות בפעולתו, אך הוא קיצוני ממנה בתפיסתו שחלק מהאני משוחרר כליל מהתלות בסתמי.

רוברט ווייט

גם ווייט שם דגש על האני, אך יותר מהם האמין בעצמאותו המוחלטת וכי האני הוא בעל מאגרי אנרגיה משלו. ווייט טוען כי תיאוריית הפחתת הדחף לא הסבירה את רצון האדם לחקור את הסביבה ולשלוט בה. ולכן המונח יכולת הנו מרכזי בתיאוריה של ווייט.

יכולת - התאמתו/כישוריו לביצוע מגע עם סביבתו לשם שימורו ופריחתו.

מניע היעילות - המניע מאחורי היכולת. השקעת מאמץ בניסיון להשפיע על הסביבה.

רגשות של יעילות - הרגשת סיפוק בעקבות ההשפעה על הסביבה.

לדעת ווייט, פתולוגיה מתפתחת כתוצאה מהתפתחות לא תקינה של רגשות היעילות.

מרגרט מאהלר

כמו קודמיה מאהלר מדגישה את יכולת הפרט לשלוט על עולמו בצורה בריאה. מאהלר מוסיפה ומדגישה את עצמאותו של האני ביחס לדמות האם. התפתחות האישיות הבריאה, המסתגלת והשולטת בעולמה מותנית בנוכחות אימהית, המאפשרת את קיומו של תהליך הדרגתי שבו האני נעשה עצמאי יותר ויותר. הפרעות נפשיות רבות מקורן בהתפתחות לקויה של האני, שלא הצליח להתנתק מהמצב הבסיסי של קשר סימביוטי עם האם ולהיהפך לישות עצמאית. הלידה הפסיכולוגית אפשרית רק אם שאיפותיו המולדות של הילד להתפתח ליצור אינדיבידואלי ייחודי זוכות לעידודה של האם. תפקיד האם הוא לאפשר לילד לחתור להיפרד ממנה ולהיהפך לישות נפרדת המסוגלת לשאת את הבדידות הנובעת מהריחוק מהאם.

אריק אריקסון – האני המתפתח וגיבוש הזהות בהקשר החברתי

אריקסון היה תלמידה של אנה פרויד וממשיך דרכה מבחינת הדגשת חשיבות האני. בנוסף, אריקסון בחר להתמקד בשאלת גיבוש הזהות של האדם, ובאמצעותה את תהליך ההתפתחות של האישיות.

שלושה תחומים שאריקסון עסק בהם שהשפיעו על עיצוב גישתו לאישיות האדם:

1. העיסוק בפרקטיקה פסיכואנליטית – פסיכואנליזה + הדגשת האני ותהליכיו.
2. הטיפול בחיילים נפגעי הלם קרב – בזמן מלחה"ע ה- II החיילים היו במצב שהוגדר כנוירוזת קרב (בלבול, תוהו ובוהו נפשי ואובדן אורינטציה אישית) אריקסון כינה זאת "משבר זהות", כלומר, האישיות אינה עומדת בלחץ, נכנסת להלם, והזהות העצמית נפגעת ומתערערת.
3. מחקר אנתרופולוגי בנושא הזהות – משבר זהות נוצר כשהאדם נאלץ להתמודד עם מציאות שונה מהמוכר לו, ו/או כאשר נוצר קונפליקט.

 

זהות ושליטה: תהליכים מרכזיים באני

האני הוא הבסיס להתנהגות האנושית. אחת הפונקציות החיוניות והבונות של האני הוא יצירה של תחושת הזהות ושמירה עליה.

1. ייחודיות – תחושה מודעת של האדם כי הוא יישות נפרדת ומיוחדת.
2. שלמות וסינתזה – האדם הוא שלמות אחת מתוך האינטגרציה בין הצדדים השונים של האישיות.
3. אחידות והמשכיות – באני קיימת חתירה לא מודעת לשמירת הקשר בין האישיות בעבר לבין האישיות בעתיד. מה שיוצר תחושה של קביעות באישיות.
4. שייכות חברתית -  שייכות וקשר לאידאלים ולערכים של קבוצה מסוימת, ומעניק בכך תחושת בטחון.

שני תיפקודים הכרחיים של האני:

1. גיבוש תחושת הזהות - אם היא אינה מושגת נוצר מצב של ערפול ובלבול הזהות, שהוא בעייתי מאוד ומכאיב.
2. השליטה בסביבה - צורך מרכזי ונפרד מדחפי הסתמי, אם היא אינה מושגת נוצר מצב של תסכול וזעם.

 

החברה והתרבות

במבט חיובי	במבט שלילי
החברה כמסייעת/מעודדת בהתפתחות הפרט.	החברה כמשפיעה שלילית בהעברת מסרים/ערכים סותרים ומבלבלים. לדוגמא: תחרותיות לעומת שיתוף פעולה.
גיבוש זהות - תמיכה ואישור מהסביבה.	גזענות
שאלת הזהות - החברה מספקת הגדרות ופתרונות לצדדים מסוימים של שאלת הזהות כמו משפחתי, מקצועי, לאומי ..

 

התפתחות האישיות:

אריקסון האמין שהאישיות מתפתחת במשך כל מהלך חייו של האדם. בכל שלב יש משבר. כלומר, נקודת מפנה קריטית, שבה חלה התפתחות לטובה/לרעה. המשבר בכל שלב מתרחש בשל ההתפתחות הפיסיולוגית האופיינית לאותו שלב, שאליה מתלוות דרישות גוברות מצד המשפחה והחברה. הרקע למשבר בכל תקופה הוא התפתחות ביולוגית/חברתית שהאדם צריך להתמודד עמה. התפתחות אפיגנטית - התפתחות שעומדת להתגלות  ומורכבת מנתונים תורשתיים (פוטנציאל במבנה התורשתי שלו שהינו מוגדר מראש), ומנתונים סביבתיים הנדרשים להגשמת הפוטנציאל המורש. ההתמודדות בכל שלב היא פיסיולוגית, פסיכולוגית וחברתית. התפתחות האישיות היא התפתחות האני וגיבוש הזהות של האדם, הרוכש בכל שלב כשרים ופתרונות חדשים המגבירים את תפקודו באיכות ובהיקף.

חמש התקופות הראשונות מקבילות ברמה מסוימת לשלבי ההתפתחות של פרויד. אריקסון מוסיף שלושה שלבים נוספים המאריכים את ההתפתחות למשך כל חיי האדם. פתרון מוצלח של שלב/משבר נחשב כהשגת יחס נכון בין הצדדים החיוביים והשליליים של הקונפליקט האופייני לשלב. הפתרון המוצלח בכל שלב מהווה בהשגה של מעלה.

שלב	גיל	משבר	פיסיולוגי	פסיכולוגי	חברתי	פתרון מוצלח	פתרון שלילי
אורלי-סנסורי	(0-1) ינקות	אמון בסיסי לעומת חשדנות בסיסית	הפה. פעולות אורליות גורמות עונג ליבידיאני.  ההזנה הקושרת את התינוק לאם.	רכישת האמון הבסיסי תלוי בהיענות ובבטחון שמשרה האם	האם מהווה את מושא ההתיחסות העיקרי	תקווה. העתיד צפוי וחיובי	חוסר בטחון בסביבה. סכיזופרניה
שרירי-אנלי	(1-3)              ילדות מוקדמת	אוטונומיה לעומת בושה וספק חינוך לניקיון חינוך נוקשה מדי יניב פתרון שלילי.	הילד מתמודד עם ההפרשות והשליטה בשרירי גופו.	השגת אוטונומיה כשההורים תקיפים אך אינם פוגעים אמון שנרכש בעבר.	האב נכנס לתמונה	כח רצון סובלנות ותקיפות	נוקשות וכפייתיות. חוסר יכולת לקבל החלטות.
לוקומוטורי  גניטלי	(3-5) גיל המשחק	יוזמה לעומת אשמה שאלת הזהות העצמית והמינית	שליטה גוברת ביכולת התנועה. התפתחות השפה.	תסביך אדיפוס / אלקטרה. בניית הזהות המינית.	הורה תומך מניב יוזמה. הורה מעניש -אשמה. התעניינות גוברת בסביבה החברתית. תנועה מרובה ומשחק.	מטרה חתירה למטרות ללא חשש מעונש/אשמה.	רגשי אשמה מהתוקפנות והקנאה באב/באם.
חיביון	(6-11) גיל ביה"ס	יצרנות לעומת רגשי נחיתות	----	הכרה ביכולותיו וכישרונותיו	הרחבת המסגרת המשפחתית והחברתית. ולמידת הנורמות.         חשיבות העבודה היוצרת תוצר.	יכולת פרודוקטיביות	תחושת נחיתות, ייאוש ואי התאמה
גיל ההתבגרות	(12-18)	זהות לעומת בלבול תפקידים	----	משבר הזהות. זהות עצמית-אחידות ועקביות פנימית בעצמי, בדרך בה הזולת רואה אותי  והתאמה ביניהן.	פסק זמן חברתי. התנות בתפקידים חברתיים/אישיים שונים.	נאמנות עקביות בזהות. שייכות למשפחה  ולחברה.	בלבול זהות או זהות שלילית. התחמקות ממחוייבות. לעג לנורמות.
בגרות מוקדמת	(19-35)	אינטימיות לעומת בדידות	----	ביטחון בזהות העצמית בכדי לא לפחד ממיזוג עם זהות בן/בת הזוג.	אחריות בעבודה. מיניות. קשר של אמון הדדי ושיתוף.	אהבה	בדידות. אי יכולת ליצור אינטימיות. חוסר גיבוש הזהות
בגרות	(35-50)	פוריות לעומת קיפאון	----	פתרון שלילי-קיפאון. משבר אמצע החיים.	הולדת ילדים, גידולם והויתור למען הילד.	דאגה  אחריות לילדים ולעצמו	קיפאון. שעמום וחוסר סיפוק
בגרות מאוחרת	(50+)	אחדות האני לעומת ייאוש השלמה עם המוות	----	סיפוק/ייאוש מהחיים. אחדות האני כשמשלימים עם החיים בסיפוק והשלמה. השלמה עם המוות		תבונה שלמות האני	ייאוש חוסר השלמה עם המוות

 

הגישות הבינאישיות החברתיות

הגישות מתבססות על הגישה הפסיכואנליטית, אך דוחות את ההדגשים הליבידינליים של התיאוריה הפרוידיאנית ומדגישים במקומם את ההקשרים החברתיים של האישיות. ע"פ גישות אלו הבנת האדם נעשית באמצעות יחסיו עם בני אדם משמעותיים בחייו. העניין באינסטינקטים הלא מודעים הוא מועט. הנוירוזות נחשבות כתוצר של יחסי האדם עם בני אדם אחרים בתקופת הילדות המתגלות בהווה.

קארן הורניי (1885-1952)

הורניי האמינה כי לבני אדם יש יכולת ורצון לפתח את אישיותם בכיוון חיובי, ושהפרעות פתולוגיות מקורן בחסימה של נטיות אלה ע"י גורמים חברתיים חיצוניים. כמו פרויד, הורניי האמינה בחשיבותם של תהליכים לא מודעים, הדחקות וקונפליקטים פנימיים.

הורניי חקרה  3 תחומים עיקריים:

1.      הנוירוזה -  הנוירוטי מנסה להתגבר על החרדה הבסיסית ע"י הגזמה באחד ממרכיביה:

·             חוסר ישע - נטייה מוגזמת לנוע לעבר אנשים.

·             תוקפנות -  נטייה מוגזמת לנוע כנגד אנשים.

·             ניתוק - נטייה מוגזמת להתרחק מאנשים.

2. פסיכותרפיה – הורניי האמינה בהבהרה לנוירוטי כי פתרונותיו אינם יעילים. שימוש בפירוש חלומות ואסוציאציות חופשיות.
3. המיניות הנשית – הורניי לא הסכימה עם פרוייד כי לנשים יש אני עליון חלש יותר מגברים וטענה כי עקב השפעות סביבתיות הנשים רואות עצמן נחותות שלא בצדק.

 

החרדה הבסיסית

התינוק תלוי בהוריו, וליחסם אליו יש הכרעה עצומה. ע"פ הורניי הנוירוזה נובעת מיחסים בינאישיים מופרעים בילדות (בניגוד לפרויד שטען כי הנוירוזה נובעת מהדחקת דחפי מין/תוקפנות(. הורים המתייחסים לילד בצורות פתוגניות כמו: שתלטנות, הגנת יתר, פינוק, הערצה עיוורת, התעלמות, העלבה, התאכזרויות, דרישה לשלמות, חוסר כנות ו/או עקביות.

הילד אינו מסוגל להתמודד עם התנהגויות אלה ומפתח עוינות בסיסית. יחד עם זאת, בשל רגשות נוספים של הילד להוריו (חוסר אונים ותלות בהורה, פחד, אהבה, אשם וכו'),  הילד נקרע בין העוינות הבסיסית ובין הרגשות האחרים וכתוצאה מכך מפתח תחושה של חרדה בסיסית.

חרדה בסיסית - תחושת בדידות בעולם עוין ומפחיד מתוך היחסים הפתוגניים במשפחה, תחושות השנאה הבסיסית והחרדה הבסיסית, מתפתחים צרכים נוירוטיים המאפשרים הישרדות בעולם הנתפס כאדיש ועוין.

 

יחס פתוגני -> עויינות בסיסית + חוסר אונים ותלות = חרדה בסיסית

הנוירוזה והאוריינטציות הנוירוטיות

לנוירוזה 3 אפיונים:

1.      הצרכים הנוירוטיים

 צרכים לא מודעים, המתפתחים בכדי לאפשר לאדם להתמודד ולתפקד למרות תחושת החרדה הבסיסית המלווה אותו. הצרכים הנוירוטים נבדלים מהצרכים הנורמליים:

• בעלי עצמה רבה
• מיושמים ללא הבחנה על כל אדם
• לצרכים מתלווה התעלמות מהמציאות
• אם הצרכים אינם מסופקים הם מעוררים חרדה קיצונית

2.      הפחתת הערך העצמי והתכחשות לעצמי האמיתי

א.      העצמי האמיתי - מהותו האמיתית של האדם, תוצר התפיסות האישיות של האדם לגבי עצמו.

ב.      העצמי הממשי - העצמי האובייקטיבי המשקף את התנסויות הפרט בחייו, ואת האדם כפי שאחרים רואים אותו.

ג.       העצמי האידאלי - עצמי דמיוני שהפרט רוצה להזדהות איתו ושואף אליו. דורש הצטיינות ושליטה מוגזמות, ולמעשה מגביל את האדם ואף פוגע בבריאותו הנפשית.

            בעקבות התייחסות פתוגנית של ההורים לילד, הילד עלול להסיק כי העצמי האמיתי שלו אינו ראוי לאהבה ולהערכה. כתחליף הוא יוצר לעצמו את העצמי האידאלי הנותן לו תפיסת עצמי חיובית ונעלה אך גם רחוקה מהעצמי האמיתי. התוצאה היא מעגל קסמים, הדימוי האידאלי מעמיד בפני הנוירוטי דרישות שהן מעבר ליכולתו כך שכמעט כל פעולה שהוא מבצע נחשבת ככשלון מכיוון שאינו מצליח לעמוד בדרישות הגבוהות שהציב לעצמו.

3.      האוריינטציות הנוירוטיות

הנוירוטי חווה חרדה ועוינות ועלול לבנות את יחסיו הבינאישיים ע"פ אוריינטציה קבועה ונוקשה, בהשפעת צרכיו הנוירוטיים והדימוי העצמי המעוות שיצר לעצמו. הורניי מציגה 3 אוריינטציות נוירוטיות ליחסים בינאישיים:

אוריינטציה נוירוטית	מרכיב בחרדה	התנהגות גלויה (נוירוטית)	מניע לא מודע רגשות מודחקים	הצורך הנוירוטי
תנועה לקראת בני אדם	חוסר ישע	האדם מחפש בטחון ע"י תחושת אהבה וקבלה מהזולת. מפגין חוסר אונים וחולשה לשם קבלת אהבה מהזולת, הגנה וסלחנות. מגלה עניין רב בזולת למרות שחסר עניין בסיסי בזולת. נטיה למניפולציות, ניצול, צורך רב להצטיין ולהנות מניצחונות ונקמה.	האדם מדחיק רגשות שליליים ותופס עצמו כ"קדוש מעונה" בכדי להצדיק את תלותו בזולת ונצלנותו. מניפולטיבי.	הצורך לזכות בחיבה ובקבלה
				הצורך בשותף שידאג לאדם
				הצורך בהגבלת החיים ורוחב הפעולה של האדם
תנועה נגד בני אדם	תוקפנות	האדם רואה את העולם כמקום עוין ומסוכן ("ג'ונגל אנושי"). מחפש בטחון ע"י שליטה, ניצול ועליונות על אחרים. רגש אמיתי אינו מקובל מבחינתו ולכן אחרים נתפסים כעוינים ולא אמינים. קידום עצמי על חשבון הזולת.	מדחיק רגשות של חוסר אונים, חולשה והצורך באהבה וסולד מביטוין אצל אחרים.	הצורך בכח ושליטה על בני אדם אחרים.
				הצורך לנצל אחרים ולהפיק מהם תועלת.
				הצורך בהכרה חברתית וביוקרה חברתית.
התרחקות מבני אדם	ניתוק	האדם מנסה להימנע מחרדה ולהשיג בטחון ע"י הימנעות מקשר/מגע עם הזולת. התרחקות מבני אדם, ניתוק רגשי ודאגה עצמית. לא יוצר תלות.		הצורך בהערצה עצמית.
				הצורך בהישגים אישיים.
				הצורך בסיפוק עצמי ובאי תלות.
				הצורך בשלמות וחסינות מפני פגיעה.

אריך פרום - גישה בינאישית חברתית לשאלת החופש

נקודת המבט של פרום משלבת גישה פסיכולוגית (פרויד+אדלר) עם גישה סוציולוגית (קרל מרקס). פרום לא ראה את הבעיות האנושיות כנובעות מתסכול של דחפים ביולוגיים ופיזיים, לדעתו מקורן באי סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. האדם התפתח מעל ומעבר לבעלי החיים והשיג את תכונת הייחודיות. בעיקר במצבים שבהם הצרכים הנפשיים של האדם מתנגשים עם דרישות הסביבה, האדם חש חסר ערך  או חסר בטחון, למרות יתרונותיו. קרל מרקס, הדגיש את כפיפות האדם למוסדות החברה ולנורמות שלה, ואת חוסר החירות הנובע מכפיפות זו. האדם נתון להשפעת המבנה החברתי והלחצים הכלכליים והפוליטיים של החברה שהוא חי בה.

 

חופש, אחריות אישית והישגיות

פרום מתאר תהליך סוציולוגי-כלכלי במקביל לתהליך ההיסטורי של היווצרות הקפיטליזם, והשחרור של הפרט מן הטוטליטריות של שליטים פיאודליים, כניסתיים וכו'. תהליך זה גרם באופן פרדוקסלי לתוצאה ההפוכה. בעלי הכח והממון שגשגו, והמעמדות הנמוכים חשו יותר חסרי אונים. ע"פ פרום, כשהיו משועבדים וחסרי חופש חשו כי גורלם אינו בידם. תחושת החופש החדשה באה עם תביעה פנימית להישגים. כשההישגים לא מומשו הם חשו תסכול.

מנוס מחופש - בריחה מאחריות עצמית ומהצורך בהישגיות, המתלווים לחווית החופש והמאיימים על האדם המודרני.

 

הצרכים הקיומיים של האדם

פרום הבחין בין דחפים ביולוגיים ודחפים שאינם ביולוגיים, אינם אינסטנקטיביים אשר ייחודיים לאדם ומקורם פסיכולוגי וחברתי. ע"פ פרום החברה המודרנית, הרכושנית והמנוכרת מקשה על סיפוקם:

א.      הצורך בשייכות ובאיחוד – נובע מתחושת בדידות וניכור ומתבטא באהבה, בדאגה ובטיפול בזולת.

ב.      הצורך בהתעלות ובתחושת השפעה – מתבטא בחיפוש אחר שליטה עצמית ובסביבה, אל מול תחושת האפסיות של האדם לנוכח גודלו של העולם.

ג.       הצורך בשורשיות – מתבטא בחיפוש אחר יציבות וקביעות כמשקל נגד לחוסר הביטחון שבחיים.

ד.      הצורך בתחושת זהות – אל מול הניכור והאלמוניות שבחברה העירונית.

ה.      הצורך במסגרת התייחסות ובאוביקט למסירות – הצורך במשמעות לחיינו ומטרה משמעותית למימוש.

ו.        הצורך בריגוש וגירוי – גירויים מתמידים לפעולה ויצירה למניעת שעמום ושגרה.

 

המודעות החברתית -  מתגבשת ע"י החברה שבה חי האדם וכוללת את גישתו לחיים, תפיסתו את המציאות ויחסיו הבינאישיים וכו'. זהו תהליך הנקרא סינון מותנה חברתית המורכב מהשפה, כללי ההיגיון ואיסורי החברה.

הלא מודע החברתי - רגשות מחשבות ועמדות אסורים ע"י החברה.

מנוס מחופש

תהליך קבלת החופש ע"י האדם, והבריחה ממנו בעקבות האחריות המתלווה לחופש זה. לדעתו, דרישות החברה ליצרנות ולתרומה מתנגשות לעיתים עם צורכי הפרט לצמיחה ולאושר אישיים. התנגשות זו יוצרת תסכול חוסר אונים ובדידות.

3 דרכים לבריחה מחופש:

1. סמכותנות - ביטול עצמי והענקת כח וסמכות לבני אדם אחרים ולחברה. או לעומת זאת, האדם מנסה להיהפך לסמכות ולשלוט בצורה מירבית בחייו ובחיי הזולת ("האיש החזק").
2. תוקפנות ממאירה - אדם החש איום מהסביבה עלול לנקוט עמדה תוקפנית והרסנית כלפיה. כשהאדם אינו יכול לבטא את ההרסנות הוא מפנה אותה לעצמו. (התמכרויות, אלכוהול, סמים, התאבדות).  בניגוד לפרויד המדבר  על תוקפנות כדחף מולד, פרום רואה את ההרסנות כתוצאה של חסימת דחף החיים החיובי.
3. קונפורמיות של אוטומט - האדם מתאים עצמו לדרישות החברה באופן קיצוני ומנסה להפחית ממידת הניכור ע"י הידמות לרוב. התרחקות מהעצמי האמיתי בשל הפיצול בין רגשותיו האמיתיים והדמות שהוא מציג.

אוריינטציות אישיות ע"פ פרום

א.      האוריינטציה המקבלת – האדם חש שכל הטוב שבעולם שייך לכולם חוץ מלעצמו, והדרך היחידה להיות מאושר היא לקבל מבחוץ אהבה, ידע, הצלחה וכו'. קיימת נטיה חזקה לפשרנות לכניעה והסכמה עם הזולת, בכדי לקבל את הסיפוקים הדרושים. האישיות תלותית ופסיבית, אופטימית ונעימה, אך מגלה חרדה רבה במצבים שבהם מספק האהבה נעלם/חסר.

ב.      האוריינטציה המנצלת – האדם חש שכל הטוב שבעולם שייך לכולם חוץ מלעצמו, והדרך היחידה להיות מאושר היא לקבל מבחוץ אהבה, ידע, הצלחה וכו'. האדם נוטה להשיג דברים ע"י הפעלת שליטה ומניפולציות בסביבתו.

ג.       האוריינטציה האוגרת – תחושה של חשדנות כלפי כל דבר מבחוץ. נטייה לבטחון עצמי ע"י צבירה וחסכון של חפצים, ממון, רגשות וכו'. האדם בונה סביבו חומה לצבור בתוכה את המקסימום.

ד.      אוריינטצית שוק -  תוצר החברה המודרנית-טכנולוגית. האדם פועל ע"פ העקרון הכלכלי של היצע וביקוש. האדם מתייחס לעצמו כאל סחורה, ומשתדל להגביר את כח המכירה שלו. ה"אריזה" שלו ושל הזולת מאוד חשובה, הוא משתדל להיות כמה שיותר אטרקטיבי.

ה.      האוריינטציה היצרנית – הפתרון של האדם הבריא והמסתגל. משתמש בכוחות העומדים לרשותו, אינו תלותי ואינו מושפע מאחרים. המציאות נקלטת בבהירות והוא מממש את כישוריו ויכולתו.

הרי סטאק סאליבן - גישה בינאישית חברתית להתפתחות

לדעת  סאליבן ,האדם נולד עם נתונים ביולוגיים מסוימים, אך תכונות האישיות מתגבשות בהשפעתם של הקשרים הבין אישיים מרגע הלידה, בעיקר בעזרת תהליך החברות של הילד. סאליבן אינו מקבל את ההנחה הפסיכואנליטית שהתנהגות האדם נובעת מאינסטינקטים, ולדעתו אצל כל אדם קיים צורך באחרים. האישיות ניתנת להבנה רק על רקע היחסים הבין אישיים של האדם. על פי סאליבן מקור ההפרעות הנפשיות של האדם הוא נסיונו להתמודד עם יחסים בין אישיים קשים ומעוררי חרדה.

סליבאן קיבל את המושג הפרוידיאני של הפחתת המתח אך לא האמין באנרגיה נפשית.

אופוריה ומתח :שני מצבים בסיסיים. 

אופוריה מוחלטת - המצב האידאלי שבו אין כל הפרעה והאדם חש איזון  פנימי.

מתח מוחלט - המצב קיצוני הנגדי לאופוריה.

במצב הנקה שבו התינוק חווה את הקשר הבין אישי הראשון הוא יוצר את הפרסוניפיקציה של האם - עיצוב פנימי מנטלי  של קבוצת אירועים, חיצוניים או פנימיים, המאורגת במבנה של דמות אנושית שלתינוק יש קשר  עימה.

הפרסוניפיקציה של האם:

א.      הפיטמה הטובה והמספקת – האם שמזינה את התינוק כשהוא רעב מספקת את צרכיו באופן מלא.

ב.      הפיטמה הטובה אך הלא מספקת – אם המזינה את התינוק אך לא בהכרח כשהוא רעב, אלא בזמנים שנוחים לה או שלדעתה נכון להאכילו. הסיפוק אינו שלם כי אין התחשבות בצרכיו.

ג.       הפיטמה הלא נכונה – האם שאינה מזינה  את התינוק כשהוא רעב, כלומר מתעלמת מצרכיו יוצרת אצלו תחושה של חסר ורצון לחפש פיטמה (אמא) אחרת.

ד.      הפיטמה הרעה - כשהאם במצב חרדה והתחושה עוברת לתינוק, יוצרת בתינוק רצון להתרחק ממנה. ההזנה מתבצעת על פי צרכיו, אך התחושות השליליות פוגמות בהזנה והופכת אותה לרעה.

הפרסוניפיקציות של העצמי:

התינוק פועל על פי מקדם החרדה ומסגל לעצמו התנהגויות על פי תגובותיה של האם .

1. פרסוניפיקציה של "אני טוב": זהו חלק בדימוי העצמי הכולל את התכונות וההתנהגויות שזכו לאישור מהאם. כל התכונות וההתנהגויות החיוביות שהאדם מאפיין בהם את עצמו.
2. פרסוניפיקציה של "אני רע": התכונות וההתנהגויות שלא קיבלו אישור או שעוררו תגובה שלילית מצד האם.
3. פרסוניפיקציה של "לא אני": החלק מתדמית העצמית שהאדם מתנכר לו. כל המחשבות, הרגשות והחוויות המעוררים חרדה רבה. מופיע בחלומות ,הזיות וכ"ו.

מערכת העצמי ומנגנון אי הקשב הבררני:

התינוק מפתח את מערכת העצמי המסייעת להבחין בין אותן התנהגויות ותכונות הזוכות לקבלה מהסביבה לבין אלה המובילות לדחייה, לאיסורים או להענשה. דפוסי הרגלים שנוצרו בהתיחסות לאחרים, היא הכוללת גם את הנורמות התרבותיות של ההורים. מערכת העצמי מגבילה אפוא את מאגר התגובות ההתנהגותיות של היחיד רק למה שמקובל מבחינה חברתית. המטרה העיקרית של מערכת העצמי היא מניעת חרדה או הקטנתה ע"י אי שקט בררני.  זהו מנגנון המבטיח שאם המערכת חשופה למידע  מאיים, היא פשוט מתעלמת ממנו או דוחה אותו.

שלושה אופני התנסות:

סאליבן מתאר שלושה אופני התנסות בחווית העולם, שלפיהם מתפתחות ההכרה והתפיסה של המציאות ושל היחסים הבין אישיים החל בינקות וכלה בהתבגרות.

1. האופן הפרוטוטקסי -  אופייני לחודשי החיים הראשונים של התינוק,שבהם הוא חווה את הסביבה ואת עצמו בתחושות פיסיות רבות, אך כל אחת מהן נחווית לחוד כמצב רגעי חולף ואין קישור ביניהן. אין הבחנה בין ארוע קודם לאירוע מאוחר, או בין עצמי לבין האחרים והסביבה.
2. האופן הפרטקסי – החל מהחודש החמישי בחיי התינוק הוא מתחיל לקשר בין האירועים החושיים הנפרדים ותופס את היותם עוקבים ברצף מבחינת הזמן. למרות הבחנה זו אין התינוק מסוגל עדיין להבין את תופעת הסיבתיות. לכן החשיבה הפרטקסית, אינה הגיונית ומקשרת בין ארועים המתרחשים בצמידות בתחום הפתולוגי .חשיבה זו אופיינית למצבי פרנויה.
3. האופן הסינטקסי – החשיבה ההגיונית, הבנה של  הסינתיות והבחנה בין תופעות.

התפתחות האישיות:

1. ינקות  - נמשכת  מן הלידה ועד התפתחות הכשרים המילוליים ותחילת רכישת השפה (עד גיל 18 חודשים). הפה הוא מוקד האינטראקציה עם הסביבה,כאמצעי לתקשורת ולקליטת הסביבה הפיזית והרגשית.הדמות המרכזית היא האם וקשר הגומלין המרכזי הוא המגע של הפה בפטמת האם.
2. ילדות – נמשכת מהופעת הכשרים המילוליים ותחילת השימוש בשפה ועד תחילת המשחק בחברת ילדים אחרים(מגיל 18  ח'  ועד גיל 5 בערך.) אופן החשיבה פרטקסי. במשחקי ה"כאילו" הילדים לומדים את תפקידי המינים המקובלים בתרבות שלהם. על פי סליבאן,  "הילד הנכנע" הוא זה שמקבל  כל סמכות ומזדהה לחלוטין עם הפרסוניפיקציה של "האני הטוב". "הילד המתמרד" הוא זה הפורק עול ומזדהה עם הפרסוניפיקציה של "האני הרע".
3. גיל הנעורים – זוהי תקופת בית הספר היסודי וקשרי גומלין החשובים הם עם חברים למשחק בני אותו המין (גילים 6-8 בערך).בתקופה זו חלה התרחבות רבה במגוון הדמויות המשמעותיות וההתמודדות העיקרית היא ביצירת קשרים ובהסתגלות לדמויות החדשות והשונות הללו.
4. קדם התבגרות -  זוהי תקופה הנמשכת מיצירת חברויות עם ילדים בני  אתו מין ועד הופעת הנטייה והענין בחברים בני המין השני (גילים  9-12 בערך). ההתנסות עם המציאות היא בעיקר בעלת אופי סינטקסי. בגלל הקשר בין אישי ההדוק והיכולת לראות את העצמי בעיני הזולת, קיימת אפשרות לשינוי של תפיסות מעוותות שנוצרו בעבר על ידי השימוש בפרסוניפיקצית השונות ובמנגנון אי הקשב הבררני.
5. התבגרות מוקדמת – תקופה זו נמשכת מתחילת התפתחות  הענין בבני המין השני ובמיניות ועד למיקוד הבירור של הענין בסוגיות הללו (גילים 13-18 בערך). ההתעוררות המינים ורגש התשוקה אופינים לשלב זה והעיסוק בנושא המיני רב. אין עדיין ביסוס יחסים רגשיים עם בן או בת זוג.
6. התבגרות מאוחרת -  תקופה זו נמשכת החל מן הענין המיני המוקדם ועד הפיתוח של יחסים בין אישיים בוגרים עם בן זוג או בת זוג (בערך מגיל 18 ואילך). במקביל לכך חל ביסוס של הזהות המקצועית.במצב השלילי האדם  בוחר בבידוד ובהתרחקות מבני אדם אחרים ובכך נחסמת התפתחותו הבין אישית.
7. בגרות -  מסתיים גיבוש האישיות והאדם אמור להגיע להתנהגות בשלה ביחסיו הבין אישיים.

 

ג. תיאוריות של יחסי אובייקט

תיאוריית יחסי אובייקט היא תאוריה פסיכודינמית המציגה את תהליך התפתחות הנפש של הילד בהקשר ליחסיו עם אנשים אחרים והסביבה. המונח "אובייקט" מתייחס הן לבני אדם אמיתיים המקיפים את הילד, והן לדמויות מופנמות של אחרים.

יחסים אלה, בעיקר עם האם, הם מודל ואבטיפוס להתייחסות האדם הבוגר בריא/חולה, לסביבתו האנושית והפיסית.

מלאני קליין - יחסי אובייקט במעצבי אישיות

מלאני קליין מדגישה את דחף התוקפנות, את פנטזיות התינוק ואת יחסי התינוק עם האם. בשנת חייו הראשונה עובר התינוק שני שלבי התפתחות כשכל שלב מאופיין בעמדה של התייחסות כלפי עצמו וכלפי האם:

 

1 - העמדה הפרנואידית-סכיזואידית

מרגע הלידה עד גיל חצי שנה לערך. שלב זה מאופיין בחרדת רדיפה ובתפיסה מפוצלת של העצמי ושל הזולת. תפיסתו המעומעמת של התינוק בשלב זה הוא אינו מסוגל להתייחס לאובייקטים כאל שלמים אלא רק לפונקציה שלה כמספקת/מעכבת את צרכיו.

בפנטזיה של התינוק קיימים שני אובייקטים חלקיים מרכזיים:

• השד האידאלי – האובייקט החיובי והייצוג הפנימי של השד כמספק ומזין.
• השד הרודף – האובייקט השלילי והייצוג הפנימי של השד כמסוכן בשל תחושת הרעב של התינוק, וההשלכה של הדחפים התוקפניים המולדים של התינוק על השד וכתוצאה מכך הפחד כי השד יחזיר לו! זוהי חרדת הרדיפה המצויה בבסיסם של מצבים פרנואידיים בבגרות.

הקנאה באובייקט - התינוק מקנא באובייקט בשל הדברים הטובים שיש בו ורוצה לשלוט במקורות סיפוק אלה. זה המקור הראשוני לקנאה בזולת על הדברים שברשותו. תפיסת העולם של התינוק בשלב זה מתבססת על פעולתו של מנגנון הפיצול, הפועל כבורר ומבחין בין חלקי אובייקטים חיוביים ושליליים. תחושות הרעב, התסכול והקנאה מופרדות מתחושות השובע והסיפוק, וכך הסיפוק יכול להחוות כמושלם ואידאלי.

לדוגמא: אצל המבוגר מנגנון הפיצול מתבטא בתופעת הגזענות שבה יש חלוקה דיכוטומית של בני אדם כטובים ורעים.

 

2 - העמדה הדפרסיבית

גיל שבעה חודשים עד שנה – בשלב זה מגלה התינוק כי האובייקט הטוב והרע הנם אחד. שניהם חלקים של האם בזמנים/מצבים שונים. המעבר לשלב זה יכול להתרחש רק אם התינוק חווה בשלב הקודם סיפוק מתסכל.

בשלב זה האני צריך להתמודד עם העובדה כי האם היא אובייקט טוב ורע כאחד. עצם הגילוי כי האם מקיימת קשרים עם אנשים אחרים (האב) המתלווה לתחושת חוסר האונים והתלות באם, מתעוררת לראשונה הקנאה בבני אדם אחרים.

הייאוש הדפרסיבי - התינוק חושש כי הרס את האם ע"י תוקפנותו. התינוק אינו מבחין בין מציאות ופנטזיה ולכן מאמין שהוא ישאר לבד וחווה תחושת אובדן, אשם וחוסר תקווה. תהליך מרכזי בשלב זה הוא תהליך האבל.

תינוק שהגיע להכרה כי האובייקט הוא שלם אינו מפחד עוד מהשד הרע אך גם אינו מפיק עונג מהשד הטוב כמו פעם. התינוק מפתח כנגד תחושות האובדן והאשמה שני סוגי הגנות:

1.      הגנות מאניות - מכוונות נגד התלות באובייקט ומופעלות, להכחשה או להיפוך של התלות באובייקט, המהוות התמודדות לא טובה עם תהליך האבל כי יש אשליה של התמודדות אך בפועל אין התמודדות אמיתית עם הרגשות הדפרסיביים. לדוגמא: גבר שאשתו עזבה אותו, מצהיר כי הוא שמח שנפטר ממנה וכי מעולם לא אהב אותה ושהיא עוד תתחנן שיקבלה בחזרה.

2.      השאיפה לתיקון - התמודדות חיובית עם תהליך האבל והרגשות הדפרסיביים. התינוק חווה דיכאון ורוצה לתקן את הנזק שהוא חושב שגרם ולהשיב לעצמו את אהבת האובייקט האבוד. למשל, יכולתו של המבוגר לשמור על אהבה וקשרים אחרים למרות קיומם של קונפליקטים וקשיים. אפיון נוסף של העמדה הדפרסיבית-תחילת התפתחותו של התסביך האדיפלי המתחיל בגיל זה. התינוק מגלה את נוכחות האב והקשר בנו לבין האם. רגשי ההרסנות המתלווים לכעס מצטרפים לתהליך האבל ומהווים מקור נוסף לרגשי אשם ולדפרסיה.

מלאני טוענת כי אם העמדה הדפרסיבית איננה מעובדת עד תומה. החרדות הנובעות מרגשי אשם ומדו ערכיות, והגורמות לתחושות דיכאון ימצאו תמיד בנפש האדם.

רונלד פרברן - כישלון יחסי אוביקט והאישיות הסכיזואידית.

פרברן מתחיל מנקודת המוצא של קליין, אך בניגוד לה הוא דוחה את תיאורית הדחף של פרויד ומקבל במקומה את נושא יחסי אוביקט. פרברן, בניגוד לקליין, מדגיש את העובדות החיצוניות של יחסי אוביקט הממשיים. היחסים המתרחשים במציאות של התינוק חשובים יותר מהפנטזיות. החרדה הבסיסית ע"פ פרברן היא חרדת הפרידה הנוצרת כשהתינוק חווה מצבים שבהם האם עוזבת אותו זמנית וצרכיו אינם מסופקים. התסכול והחשש המתלווים להיעדרות האם הם הבסיס לחרדה זו, העלולה להיות בעלת השפעה רבה על האישיות של המבוגר ועל האופן שבו הוא מתייחס לאובייקטים בחייו.

האישיות הסכיזואידית

ניתוק רגשי ונסיגה ממעורבות רגשית, כשההתנהגות החיצונית מאופיינת בריחוק, בקרירות ואדיש/ות לזולת, בהימנעות מהבעת רגשות ובעיקר מתגובות קיצוניות. למרות שהוא מסוגל לאמץ תפקוד חברתי חיצוני שטחי, הוא נוהג מבחינתו בחוסר כנות ומגן במשחק החברתי החיצוני על עולמו הפנימי, שהוא מוקד עניינו.

הסכיזואיד מייחס חשיבות רבה למשימות אינטלקטואליות מכיוון שהן ביטוי לרציונל ואינן מערבות כל רגש. הסכיזואיד בעל מודעות עצמית גבוהה ונוטה לצפות מהצד במצבים שונים על עצמו והתנהגותו. בשל ההימנעות מהשקעה רגשית מתחזקת הנטייה להדחקת רגשות בכלל, המובילה לתופעת אי-הרגשה, האופיינית לסכיזואיד.

ע"פ פרברן, הסכיזואידיות היא הפרעה האופיינית לפגיעה ביחסי עצמי-אוביקט. מכיוון שההשקעה הליבידינלית הרגשית לא זכתה לתגובה הולמת מצד האם, מצטברות חוויות של השקעת רגש באובייקט ללא תגמול ונוצרת תחושה של ריקנות ואכזבה.

התינוק מבין כי הרגשות הם תובעניים ומאיימים על הזולת כי אם הם לא היו כאלה האובייקט לא היה דוחה אותם.

דונלד וויניקוט - יחסי אובייקט כהסתגלות למציאות

וויניקוט אינו מתמקד רק בתינוק אלא מציג את האמא והתינוק בתור יחידה אחת ומתמקד באופן שבו התינוק מתוודע למציאות בסיועה של האם. בניגוד למאהלר וויניקוט אינו מדבר על אמא טובה ואמא רעה אלא על "אימא טובה במידה מספקת" - האם נענית בצורה סבירה לצורכי התינוק ומספקת אותם באופן המאפשר את המשך התפתחותו. נוצרת סביבה אוהדת/תומכת המאפשרת גיבוש של גרעין האני והגעה למודעות של "אני קיים". אצל התינוק והפרדת ה"אני" מהסביבה. במצב שבו האימהות אינה טובה במידה מספקת, ואין די תמיכה לאני, התינוק עלול לסבול מהפרעות מהסביבה. הטראומה אינה פגיעה חד פעמית, ע"פ וויניקוט, אלא הצטברות חוויות של הפרעה בשלב מוקדם בחיי התינוק שבו הוא חסר אונים. התינוק עלול לחוש איום על המשך קיומו, מה שיוצר רקע להפרעות נפשיות.

 

המעבר מתלות מוחלטת לתלות יחסית והתפתחות המודעות

כשצורכי התינוק המצוי בתלות מוחלטת מסופקים ע"י הסביבה הטובה דיה, חל מעבר למצב של תלות יחסית. בשלב זה הקשרים האינטלקטואליים המתפתחים של התינוק מאפשרים היווצרות מודעות לקיום הטיפול האימהי ולצורך שלו בו.

בשלב זה, שבו התינוק מתחיל לחוש אחריות למעשיו – ע"י הבחנה בין "אני" ל"לא אני" ותפיסת העולם מתרחבת. בגילאי 5-6 חודשים על האם להפחית את מהירות/תדירות היענותה לצורכי התינוק בכדי שיהיה יותר פעיל ויגיע להישגים בעצמו.

אוביקט מעבר - חפץ שהתינוק בוחר והנו בעל משמעות מיוחדת עבורו. החפץ איתו בכל מקום בכל עת. זהו תחליף חלקי לדמות האם ומקל את הפרידה ממנה. התינוק עובר בשלב זה מראייה של מציאות פנימית אל חוויה של מציאות משותפת (מקביל למעבר מעקרון העונג למציאות).

תרומתן של האם והמשפחה ביחסי האוביקט

בצד השני של יחסי האוביקט נמצאת האם ובהמשך מצטרף האב ובני המשפחה. ע"פ וויניקוט, האם הביולוגית היא הדמות המתאימה ביותר לטפל בתינוק בשל קשרה הטבעי והייחודי לתינוק. "האם המסורה הרגילה" - אם המצליחה בטיפול ילדיה ושמשלימה עם רגשי הטינה בשל הוויתורים שעושה למען התינוק.

המרחב הפוטנציאלי - ה"שטח" הנפשי שבו מתרחשות ההתנסויות החיוביות והמספקות. היצירתיות של האדם, הספונטניות שלו ותרומתו להעשרת החברה.